אנוכיות: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

מה אומרות פניך?

יאנג ויין, הרים ועצמות, על קריאת הפנים בשיטה הסינית, על סוגי פנים ומדוע דוגמניות על סובלות מעודף יין האמנות העתיקה של קריאה בפנים היתה בשימוש על ידי הרופאים הסיניים הקונפוציאניים, ושימשה לאבחון כדי לסייע לחולים. בחינה מדוקדקת של הפנים אפשרה למטפלים הבנה עמוקה של אישיות החולים.היו גם קוראי פנים מקצועיים באותה תקופה ששילבו את תפקיד הכומר, האסטרולוג ועורך הדין. כולם היו גברים משכילים עם הרבה חמלה לכאב האנושי. הסינים הבינו את הרעיון שהפנים משקפים את האנרגיות, הבריאות והמזל של האדם, וביקשו לחיות עם זאת בהרמוניה בשילוב אנרגיות מחמשת היסודות, יין ויאנג ועונות השנה. תורה זו זכתה לפריחה מחודשת במערב במהלך 20 השנה האחרונות עם גילוי האקופונקטורה, רפואה סינית, פנג שווי וצ'י קונג.קריאת פנים סינית רלוונטית היום כפי שהיתה בעבר, והיא חוצה תרבויות. בכולנו מצויים יסודות וכל הפנים משקפים חלק...
ללמוד עוד על אנוכיות
מה אומרות פניך?-תמונה

יאנג ויין, הרים ועצמות, על קריאת הפנים בשיטה הסינית, על...

מאת: לכל אחד...
12/12/2001
'בחייה ובמותה רצתה רק לתת'-תמונה

קלריסה ברוומס, נוצריה אדוקה, הגשימה את חלומה להגיע לישראל...

מאת: מערכת zap...
03/11/2009
עכשיו המדע מסכים: משתלם לשחק "משחק הוגן"-תמונה

לפי ההיגיון הישר, כמו גם ההגיון האבולוציוני של "המתאים...

מאת: לפי ההיגיון...
10/09/2000
שאלות נפוצות מפורום הפרעה בתפקוד המיני-תמונה

בעיות פוריות משפיעות על כל תחומי החיים ואין ספק שאחד...

20/06/2004

אנוכיות: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

היי , אני בן 34 ואח שלי הגדול הוא בן 36 והוא גר עם אמא שלנו הכמעט עשירה בת ה- 62 בבית שלה, אין לנו עוד אחים , אבא שלנו התחפף מהעולם ולאמא שלי לא נשארה אף משפחה והמשפחה של אבא שלי מנדה אותנו. הוא סובל מסכיזופרניה קשה שאובחנה אצלו בסביבות גיל 21 והוא עדיין מטופל בהרבה כדורים פסיכיאטריים .הוא היה כבר בשלושה אישפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים וגם כיום הוא מלווה באופן צמוד יחסית על ידי פסיכיאטר. אומנם יש לו תעודת בגרות נאה אבל אחר כך הוא שוחרר על רקע מקד"צ ( קורס קדם צבאי ) בגלל שהוא פחד מהאחריות שהוא יצטרך לקחת בתור טכנאי כי הוא ידע שנכנסים על זה לכלא אם המטוס הלך פייפן אם לא מתחזקים אותו כראוי, הוא נכשל ב לימודיו הגבוהים, יש לו בעיה בזיכרון ובהבנת הנקרא, הוא הולך לעבודה במפעל שיקומי תמורת 7 שקל לשעה מתי שבא לו למרות שהוא גם ככה עובד כרגע שם רק חלק מהשבוע ולפעמים לא מסיים את ה- 3.5 שעות כולל הפסקה שהוא עובד שם בגלל כאב נפשי, כשהוא שם הוא כמעט ולא עובד אלא רק מדבר עם העובדת הסוציאלית שם, נראה שהוא עושה טובה לאמא שהוא שם , הוא לא מגולח כבר שנתיים , הוא רק שומר על התספורת ועל ריח הגוף , הוא לא יודע לקנות שום דבר בסופר למרות שהוא היה לפחות שבע פעמים שם בעבר עם שני ההורים שלי או עם החונך שלו לשעבר ( כי לדבריו לא נעים לו לשאול איפה נמצא כל מוצר בסופר כי זה לדעתו לא שפוי למרות שבמקומות אחרים הוא לא מהסס לבקש עזרה כשצריך ) אבל הוא לא ביישן, יש לו גם כיום חונך אבל לא פסיכולוג , אין לו סבלנות יותר לקנות במאפייה ובחנות כלי הבית שליד הבית ולהתעסק עם המדיח כלים ( דברים שהוא כן יודע לעשות ) - יהיה למישהו בבית 40 מעלות חום והוא לא ייצא לקנות !, הוא יושן כמו מלך 12 שעות רצופות בלילה מ- 22:00 - 10:00. הוא לא מסתגר בבית , ובטח שלא בחדרו , הוא תקשורתי וחברותי , אבל אין לו ניסיון מיני עם נשים אבל זה לא מטריד אותו למצוא לעצמו מישהי כי גם יש לו את הקווים האדומים הנוקשים שלו של לא לשלם על מין גם אם הוא יהיה על ערש דווי ( פה לפחות יש לו מודעות עצמית - הוא אומר " מי תרצה אותי במצבי ? " ), יש לו מגבלה לפחות זמנית ברגל שמצריכה פיזיותרפיסט וכשאין לו את המגבלה ברגל הוא גם עושה פעילות גופנית ( פלוס מינוס ) , אבל הוא לא מוכן לנסות אפילו לעבור בדיור עם אנשים בגילו כי למרות שכל מי שהוא יקר לו כל הזמן אמר לו שיהיו לו חיים טובים בדיור אז הוא מתעקש לא לעזוב את הקן כי לדעתו הוא לא לא יסתדר שם והדיירים שם יתעללו בו כמו שאנשים לא בריאים נפשית התעללו בו באישפוזים , למרות שאין לו אבחנה של בעיית הסתגלות לשינויים. הכי חשוב בעיניו זה להידבק לאמא, לפני 11 שנה הוא בעצמו אמר פעם לאמא שהוא מרגיש שהוא ברמה רגשית של ילד בן 5. אמא מתהפכת כמו סטייק לגביו - פעם היא רוצה שהוא ימשיך לגור איתה ופעם הוא מעלה גם לה את הפיוז ולא אכפת לה להישאר לגור לבד עם הכלב החמוד " כי לדבריה הוא לא גורם לי בכלל לטירחה לעומתו ". אני כמעט בטוח שאני לא אגואיסט, שאני חושב לגנוב לו את הירושה בבוא העת, אני סוחב עבורו מצרכים אבל אני לא נעלב מזה שהוא אוכל ושותה ממה שאני מזיע בסחיבתו למרות שזה גורם לי לחשוב שאני הסמרטוט שלו אבל אתה מסכים איתי שהוא לא הבן שלי ואפילו לא אשתי שככה הוא אוכל מהאוכל והשתייה שאני סוחב ?, , אבל הוא בעצמו אמר לי שהוא לא יידע מה לעשות עם עצמו כשהיא תלך לעולמה ואני לא נותן לה לצערי יותר מ- 35 שנה לחיות כי ממוצע תוחלת החיים של ההורים שלה שמתו הוא 77, ואפילו שאבא שלה נפרד מהעולם לפני יותר מ- 30 שנה ואמא שלה בתחילת העשור הקודם בתקווה שהיא תחייה לנצח. וכמו שאני מריח את זה הוא יילחם בכל גורם חיצוני שינסה להוציא מבית האמא ולהעבירו לדיור. הוא כנראה חי בעולם שכולו טוב - הוא חושב שאמא שלנו תחייה לנצח. גם דודה שלי וסבתא שלי היו בעד שהוא ייצא לדיור וגם החונכת הקודמת שלו אמרה שהוא צריך ואין - זה כמו לדבר לקיר. פעם הוא רק נכנס לדיור אז בעלת המקום אמרה לאבא שאם הוא לא רוצה אז שפשוט ינטוש אותו ברחוב ובסוף הוא חזר הביתה תוך כמה שעות בשמחה. הוא מצחצח שיניים בקולי קולות ונמאס לי ממנו כמו מצנון. הוא אומר שאני לא אצטרך לפרנס אותו בחיים - כלומר זו עוד דוגמא למודעות עצמית שיש לו. הוא בורר באוכל - הוא מסוגל גם רק לאכול בארוחה אחת אם אין לו תיאבון רק כוס שתייה אחת של שתיה דייאט , הוא לא כמוני שאני יכול לאכול בכוח וכשאני סובל כשאין לי תיאבון ! הוא עושה לי ולאמא שלי טובה שהוא אוכל! הוא מעצבן רבות. הוא גם עוקב אחריי לפעמים בדברים שאני עושה או רושם לאנשים ומתבדח. א ני מרגיש שהוא מקור כל הצרות שלי בחיים !אין סבלנות אליו בכלל.איך להתייחס אליו ? לנסות להוציא אותו מהבית כי לשיטתי ככה אני מציל אותו גם אם הסיוט יהיה רק עוד 40 שנה ועל הדרך אני יביא לעצמי לשקט עד יום מותי או להשאיר את הסטטוס קוו ? יש לי חסד נעורים לתקופה שהיינו יותר סימפטיים אחד לשני אבל אני אומר " עד כאן ! ". "

שלום רב סוגיה מורכבת ומדור זה מיועד לשאלות בתחום הזוגי ולכן לא אני האיש המקצוע לתת לך מענה לבעיה המשפחתית. בהצלחה

אז למה רשום שהפורום עוסק גם במשפחה ? - הרי הכותרת שלו היא " משפחה וזוגיות ".

הי, יודעת שכעת יום רביעי, אבל סופרת עוד יום אחד. מנסה לכתוב. וכאילו אין לי כוח לכתוב. לדבר זה בכלל. אבל הנה, התאמצתי מאד. די הזכרתי את אמא והאביוז החולני שלה. אמא והחבר שלה ובאי כוחה. אמא המרעילה ת'כלס. עכשיו המילה אבא. איזה פסיכי זה לדבר על הדמויות האלה כשאת עצמך כבר בגיל של סבתות. ובכן, מה שאירע שולח אותי אסוציאטיבית למקום הדי מקביל שלי גם אצלו. המחוק. נראה לרגע שמצאתי / מצאנו את המשותף בין שני האנשים האלה. אמא ואבא. מדוע התחברו ברמת הזוגיות. חיבור שהוא גם איבה. אבא מאד אגואיסט כל חייו ועיוור לסביבה, בעיקר הקרובה, גם כך. אבא, סינוור את כולם בחלקיו המרשימים, אך גם הוא, הפנה אליי, כנראה באופן ממודר, די דומה לאמא, את חלקיו החלשים. אצל אמא הייתי כותבת מעוותים וסוטים. אאמין שגם הייתי חלק בעניין ובחרתי למלא את התפקיד. קל ליפול בפח .מבחינה רגשית לתפיסתי, שימשתי גם עבורו כסוג של ז***. אוביקט חסר צרכים משל עצמו. כן, מילה קשה מאד. סובביו ראו זאת, ומכאן שזאבים ישתמשו בגוף שלי לתפקיד זה הדרך פשוטה. הוא מן הסתם דיבר על בחירותיי באופן מבזה, אבל זה די קרה גם בגללו. סוג של שותף שגילה את מערומיי וממש לא הגן או סייע להגדרת גבול. כאילו מכר אותי בחינם. גם אמא. ואולי זו בכלל אני שהצעתי את עצמי. היות שאלו כבר טבועים בי מני אז. נראה שתפסתי את התפקיד שסופג אליו את החולי מכל הסביבה ובי ממוקדת המחלה. ולכן, גם אם דיברתי – הרי אני אישה חולה ויש לקחת את דבריי בערבון מוגבל ובפרופורציות. ומצד שני, כך נדמה לי, אני מעדנת מאד את מה שעשו. ומה שאתאר גם כך די סמוי. עדיין, היו באבא חלקים, שאם אתאמץ לחשוב, אני מתגעגעת אליהם וכן אהבתי אותם. הם עוד קצת קצת היו שם לפני מה שעשה. וכן מצאתי את האזורים הלא מתים מבחינת שדה ראייתו. כך שאולי לא פייר מצדי ללכלך. ובאיזה מקום, מבחינתי הוא התאבד. נשאר גוף (סליחה, דוחה) והסיכוי לגישה לחלקים ההם שבקושי נגלו – נראה לי אפסי כעת. לא בטוחה שאוכל לומר שחוויתי פרידה אחת סבירה. גם בטיפול הארוך. נותרו משקעים כבדים. גם שם. אבל אולי זה מה שאני מתאמצת לעשות עכשיו. למצוא טוב לצד הרע. לאחד. למצוא שלם. פחות נראה לי כרגע שאני יכולה לפתוח ניסיון חדש עם דמות חדשה. ועם דמויות העבר והסבך – לא מאמינה שילך. כאילו מנסה להגביל את המכות. כמה אפשר. וגם אין לי משאבים. הפעם ממש אין. גם אזכיר שלמרות הסבל העצום - לא היו לי ניסיונות אובדניים מעולם. אבל חברת הילדות שהצליחה השנה, והניסיון של אבא נוגעים לי בראש. שורה תחתונה – עייפות וכאבי גוף. לא באמת אפשר לאטום, אתם יודעים. עדיין שותקת מבחינה קולית. אבל גם לכתוב זה כבר יותר. והנה כבר מתחרטת. על החיים |שלח| סוריקטה

הי סוריקטה, נהדר שכתבת, טוב שהתאמצת, והיטבת לתאר. אני קורא את הכאב וקורא את הכוחות והניסיונות. את הפחד ואת התקווה. אבל ההרגשה היא הרגשה של עצב. אתך, אודי

הי אודי, תודה, גם אני מרגישה עצב. להרגיש זה טוב. ועצב, כמו שתמיד אני נוטה לומר, רך יותר מכעס. באופן מוזר, הכשלון של אבא יכול לאפשר לי הזדמנות לתקן את הפרידה ממנו. לנו, את הפרידה איש מרעהו, המשמעות, כנראה, תישאר עבורי. דיברתי איתו, עם אבא, על כך. החזקתי לו את היד, התבוננתי בעצב בעיניים שלו שהצליחו להראות פקוחות לרגע. נשיקה במצח. ליטוף בראש. עם המטפל והטיפול שהיה, פחות מצליחה לראות חרך להזדמנות כזאת למרות שאיש לא מת. הוא מאד עייף ואפרופו עיניים - הן נעצמות לו בממש. העיניים הפיזיות שלי פקוחות מאד אם יש מישהו בסביבה, אולי זה גם מבט האימה. לא יודעת, אולי יהיה רגע של הארה. או יזמה של אחד הצדדים. אנחנו ממש לא שם להרגשתי כעת. גם פה יש עצב רב. ברגעים כאלה אני נזכרת מדוע אני צברתי לי כל כך הרבה יצורים פרוותיים במהלך השנים. אבל מהם הציפיות אחרות. הם יכולים לישון ולהסתלבט, הם הרי לא מתקשרים לשאול מה שלומי או דואגים לי, ואני מספרת 'להם' את הסיפור רק בראש שלי. בכל אופן, כן היו רגעים בהם חלקתי מעט מהסיפור המטלטל עם אנשים נוספים. סוג של עוברי אורח לרגע. אודה שחלק מהם ביקשו לא לשמוע כדי לשמור על עצמם. תודה, עכשיו ברכות לסופ"ש רגוע. בראשון איחולי שבוע טוב. סוריקטה

כמה חמלה יש בך כלפי אחרים כמה רכות מקווה שגם מולך אתך חיבוקים להמשך השבוע אביב

הי אביב, תודה יקירתי. בואי נאמר שאיני מרגישה ברגע זה תיעוב עצמי טוטאלי, או דחף לתקוף אותי, וזה סוג של שיפור. תודות על המילים, שלך, סוריקטה

אודי וכולן. התחלתי לעבוד במרץ. להכין גן זאת עבודה והשקעה לפני שכולם באים ;) אז מצטערת. רק לומר שאיתכן בלב.כאן גם כשלא כאן או כשלא עונה. רק לומר. קראתי. סוריקטה אביב כתבה ואני מסכימה עם כל מילה...וכן צמחתי המוןן אוהבת את המקום ואתכם. וסליחה שאין לי זמן לענות.

עבודה נעימה חטולית

הי מיכל, כמובן שזה בסדר. ולצמוח זה אחלה... אודי

הי מיכל, בהצלחה לקראת השנה החדשה (והפעם גם בלבלות בגלל עידן הקורונה). ימים של התרגשות ואולי גם חרדות. נראה שאת עושה סך הכל עבודה מצוינת, סוריקטה

את יודעת מיכל, גם אני חשבתי להתנצל, כי אני מרגישה על הפנים ולא מצליחה לענות מספיק כאן (ורציתי). יודעת שלא חייבת. ובכל זאת. יש לי מילים לשירה בהקשר הטמטמת הכה מוכרת לנקודת הציון של עכשיו; לציפור מדבר, שלפני הכל הכינוי הוא וואו; לאביב שבחרה להשקיע מאד בפרטים, וגם עוד מילים אליך מיכל בעניין האיש/אישה והבת, תמיכה לינשוף, חטולית, גולם; ומתמודדת - נסי לחזור, ולאודי תודה, ובמבי - בואי, קולך חסר לי (כן, מסיבות אגואיסטיות שלי), עכשיו מתחילה שוב מחיקה אז לילה טוב, סוריקטה

וואי יקירה.. מתרגשת תודה!! ולכולכן. אתם ממש משפחה מהממתתת.. גם כשלא תמיד כאן.. הלב כאן. והקריאה כדי להיות. לשים לב. וכשאפשר אפילו במילה אחת... ריגשת!!! וגם לכולכן, על ההודעות למטה... תודה רבה!! לא מובן מאליו. אמשיך לנסות.. לאט לאט. מתאוששת.....

חנוכה 2019. פך השמן נגמר ונורת האזהרה כבר דולקת. הסביבון מסתובב מבוהל, עוד רגע יפול. אין גבורות, אין ניסים ואין נפלאות. וחושך על פני תהום.

שירה מתוקה!!!! וואו... הבטן התכווצה לי ולרגע גם לא נשמתי... וכמה שזה נשמע נורא,אבל מה שכתבת ,אני שומעת את זה כשיר.. שיר שמצמית את הנשמה,נוגע בכל נים.. מתגעגעת לכולכם.. ואני שמחה לראות אתכן שוב מיכל ואביב יקרות.. וסוריקטה יקרה עם המיוחדות שבך.. וחטולית ,וינשוף וכולכם... ואודי .... שכנראה מה שגרם לי לפחד לכתוב פה שוב זה גם העניין הטכני שפעמים רבות השקעתי וכשלחצתי על המקש 'שלח' הוא 'לא רצה לשלוח'... וגם ההפסקות של הפורום .. כנראה שהדפוס שעדיין מנהל אותי גם מולך וגם מול אמא צביה... כשאני חווה את הקטיעות , כשאתם יוצאים,'עוזבים, נוטשים' אותי, אני הולכת אלי פנימה.. שם בטוח לי יותר... יחד עם זאת,כן קראתי את ההודעות שלכם.. כן מתגעגעת .. ומאוד מאוד מעריכה אותך אודי על הנדיבות הרבה והמחויבות העמוקה שלך למקום הזה... ובהתנדבות מלאה... כן... החיים מורכבים... במבי

שירה אהובה שלי, שלנו, כל כך מלא יגון, ואשוב ואומר, שאלמלא היה זה טראגי אני מוצאת בניסוחים האלה (גם אצלי) סוג של הומור ויצירתיות. בעבר עשיתי סרטון אנימציה שמאד מאד מזכיר את התיאור שלך, שכל כך מדבר אליי. חיכיתי לך. ציפיתי. יש. אבל מוסתר כל כך בעומק עד שאנחנו לא מזהים. בואי. סוריקטה

כל כך עצוב לי לקרוא אותך הלוואי והיה משהו שאני מכאן מבחוץ הייתי יכולה לעשות .. את מוכרחה עזרה נוספת מעבר למטפל מישהו שידחוף קצת לאט לאט החוצה מבועת ההרס הזאת ... בבקשה שירה ... את זוכרת את עמליה זוכרת את אורי בעלה והילדים ....תעצרי את מחול הסביבון את לא סביבון את אדם יקר שמגיע לו טוב והרבה הרבה טוב ...... אתך ברכות ובשקט ...ואת גיבורה ואמיצה לבוא לכתוב להוציא מחוש להגיד רע אני צריכה עזרה ....זה אמיץ , אמיץ מאוד ... בואי שירה תמשיכי לפחות כאן לכתוב כן עוד ועוד מאותו הדבר עד שתצליחי למשוך את עצמך זה בסדר אנחנו נכיל ונהייה אתך ולא תהיי לבד בתוך החושך המבהיל ... לכולנו תקופות כאלה ....אוהבת המון תשמרי עלייך בבקשה.. את יקרה וחשובה עד מאוד

👀 רואה אותך ..💥 ... 👍👍את האור בחשכה .. 🔥 האור הגדול של החיים. 🎆🎇✨ הנה עוד אורות.. גם אם פח השמן נגמר מה יעזור להאיר את החושך הזה ?? ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️ אוהבת אותך מתוקה שאת חטולית

שירה יקרה, ראי כמה כתבו לך, עבורך. שמרי על עצמך. את חשובה!

תודה לכן בנות יקרות על החום, במילים המחבקות והדאגה. קצת קשה לי להגיב עכשיו אבל חשוב היה לי לומר לכן תודה. וגם לך אודי שאתה מאפשר. שירה

הי שירה, זוכרת את הסביבון מהסרט 'התחלה' (inseption)? [בתקווה שזה אכן משם וזכרוני אינו מכזיב...] אודי

זוכרת כמה זוכרת את עמליה. וזוכרת שכעסתי אז. כעסתי על שהיינו כאן כל כך חסרי אונים, וכאילו לא הייתה התערבות מתחייבת (וכנראה שכן הייתה בפועל ובמציאות). סיפר לי מישהו קרוב לפני זמן לא רב שהיו ימים ששרתה בו חזק ההרגשה שאשים קץ. הימים בהם מסילת הרכבת הייתה פרוצה והייתי מהלכת עליה על הגבול והצופרים. ויש רגעים בהם אפילו החתולים, שאני כאן בשבילם, שרק אני כאן בשבילם, לא מצליחים לאזן. רק חתולים. לא ילדים. אבל זאת ההקבלה אצלי. אז גם אני מבקשת, ולו בגלל סיבות אגואיסטיות משלי - פליז, שירה, איכשהו שמרי על עצמך. פליז. לא עוד מוות. סוריקטה